מאז ראשית האמנות, האור היה הרבה יותר מכלי עבודה; הוא היה שפה. עבור אמני המערות, האור היה הבלחה חולפת, בקושי מספיקה כדי לשרטט על קירות האבן באמצעות פחם או פיגמנטים שנחצבו מהאדמה. מה האור סימל עבורם? אולי קרן שמש שחדרה אל תוך המערה לא הייתה רק מקור אור אלא חיים, חום, נס יומיומי שהיה צורך לשחזר כדי שלא ייעלם.
אצל אמני הרנסנס, חיפוש האור קיבל משמעות אחרת. הם עיצבו אותו בשכבות של צבעי שמן, כאילו היה חומר פיזי שאפשר לעצב בידיים. קאראווג'ו חשף את החושך בעזרת משחקי אור וצל שלא היו מקריים: זו הייתה דרמה, מאבק מתמיד בין הגלוי לנסתר. אבל מה הם ביקשו להראות? האם ייתכן שהאור לא היה המסר אלא השליח?
עם האימפרסיוניסטים, האור כבר לא היה רעיון מופשט אלא רגע חי ונושם, רוטט ומשתנה. מונה לא חיפש חפצים אלא את ההשפעה של האור עליהם, כאילו באפקט החולף של ההשתקפות מסתתר משהו נצחי. אבל מהי נצחיות בעולם שבו האור משתנה מרגע לרגע?
כיום אנו חיים בתקופה של אורות מלאכותיים, מסכים מהבהבים וזרקורים חסרי מנוחה. איך מחפשים את האור בעידן רווי כל כך בזוהר? האם ייתכן שכבר איננו מוצאים אותו בבהירות אלא דווקא בצללים שהוא יוצר? אולי החיפוש העכשווי אחר האור אינו מתמקד בעוצמתו אלא דווקא בהיעדרו.
ומה לגבי האמנות של ימינו? האם אנו מציירים יותר אורות ניאון מאשר זריחות? האם אנו מבקשים להאיר או לסנוור? בעולם המוצף בדימויים מהירים, ייתכן שהפעולה הכי חתרנית היא לעצור ולחפש את אותו אור רך, לא מושלם, שעדיין מחייב אותנו להתבונן באמת.
האור באמנות מעולם לא היה רק עניין טכני אלא מטאפורה למהות האנושית. כל דור מצא את הדרך שלו לדיאלוג עם האור, ובדור שלנו, אולי מסונוורים מהזוהר, אנחנו צריכים לשאול: היכן האור שאנחנו באמת רוצים למצוא? ואולי, כמו תמיד, הוא ממש מול עינינו, ממתין שנראה אותו.
ג'סיקה שרון
22.12.2024
Comments