בעולמו הספרותי של אוסקר ויילד, הוורד הופך לסמל עליון של אהבה והקרבה. בסיפור "הזמיר והשושנה", הציפור הקטנה מקריבה את חייה כדי לצבוע את הפרח באדום, ולהפוך אותו לעדות חיה של תשוקה ויופי חסר אנוכיות. "החיים הם מחיר גבוה מדי עבור ורד, אבל האהבה טובה מהחיים", שר הזמיר בעוד הקוץ חודר לליבו, ומשאיר לנו שיעור על-זמני: אהבת אמת חורגת מהזמני ומשאירה חותם בליבם של אלו שמסוגלים לראות את ערכה.
מנקודת מבט אחרת, סלבדור דאלי הופך את הוורד לסמל של נצחיות ושל נשגב. ביצירתו "הוורד המדיטטיבי", הפרח צף ברקע אתרי, מעל המגבלות של העולם החומרי. דאלי מזמין אותנו להרהר בכוחו של האמנות להרים את היום-יומי לרמות טרנסצנדנטיות, והוורד הופך לגשר בין הזמן לבין הנצח.
שניהם, ויילד ודאלי, כל אחד בשפתו הייחודית, מראים לנו שהקרבה וההתבוננות הן דרכים אל עבר הנצח. הוורד, בין אם הוא מוכתם בדם או תלוי באוויר האינסופי, מסמל את היכולת שלנו להפוך כאב ליופי ואהבה למשהו נצחי.
זהו תזכורת לכך שדרך האמנות, הרגשות האנושיים העמוקים ביותר יכולים להישמר ולפרוח. הספרות והציור גם יחד מזמינים אותנו להביט מעבר לפני השטח ולגלות שבתוך השבריריות טמונה עוצמה עצומה שמחברת את כל בני האדם: הכמיהה לחרוג מהמגבלות, להשאיר חותם חיובי וליצור יופי בעולם שתמיד זקוק ליותר תקווה.
ג'סיקה שרון
15.12.2024
Comentarios